Wednesday, August 7, 2013

הבית ברחוב הגלבוע 3 תל אביב


רחוב גלבוע, הצמוד לשדרות רוטשילד

רחוב הגלבוע הינו רחוב קצר באורך של כ 200 מטר. הממוקם בשטח ששימש לגידול כרמים של סבאח זריפה – בעלי הקרקע הערבים. השכונה נקראה סבך זריפה .
הרחוב הקצר, שהוסב למדרחוב לפני כמה שנים,  מקביל לשדרות רוטשילד וניצב לרחוב שינקין  מצידו הדרומי.
שדרות רוטשילד הן בין ארבעת הרחובות הראשונים של של אחוזת בית, שנוסדה בשנת  1909.
התוואי שהפך להיות השדירה היה ואדי קטן שאותו קשה היה ליישר באמצעים של אז, ואליו גם התנקזו מים רבים בחורף. בשל כך הוחלט למלאו בחול להשאירו כשטח פתוח שעליו לא ייבנו בתים אלא בצדיו, כרחוב עירוני רחב יותר.
בשנת 1910 נטיעות במטרה להפוך את הרחוב לשדרה הראשונה של העיר. חודשים אחדים לאחר מכן, בדצמבר 1910, החליט ועד אחוזת בית לקרוא לשדרה על שם הברון רוטשילד.

ב-1926 יזמה המו"לית ברכה פלאי, מייסדת הוצאת הספרים מסדה, יריד ספרים שנערך בשדרה. היריד שהפך למסורת שנערכה במקום מדי שנה התפתח מאוחר יותר והפך לשבוע הספר העברי המצוין בכל רחבי הארץ.

רחוב מרכזי נוסף שממנו מתחיל רחוב גלבוע מצידו הדרומי הוא רחוב שינקין. רחוב מסחרי שהוקם בשנת 1913, ברחוב בקומת המסחר של הבניינים עבדו  סנדלרים, רפדים , בעלי מלאכה וסוחרים זעירים. בשנת 1926 נטעו במרכז הרחוב את "חורשת שינקין", שהפכה ברבות השנים והשינויים לגינת שינקין. בשנת נבנה ברחוב בית דבר שבו פעלו מערכת העיתון ובית הדפוס (פינת הרחובות שינקין ומלצ'ט).

בשנים 1926-1928 סבלה ת"א ממשבר כלכלי כבד, שבא לידי ביטוי בעליית מחירי הקרקעות, באבטלה גבוהה, פשיטות רגל של מפעלים ושל קבלנים, ועוני נרחב. משנת 1929 החלה התאוששות כלכלית. הפיחות של הלירה סטרלינג בשנת 1931 עודד מחדש יבוא הון לארץ. משנת 33 עד 37 אושר ייבוא ההון חומרי בניה ע"י יהודי גרמניה ומרכז אירופה שעלו לארץ ובנו בתים רבים בתל אביב. העליה האינטנסיבית של יהודי מרכז אירופה הגבירה את הביקוש לדיור.
בין 31 ל 33 נבנו בעיר כ850 בניינים. הגאות הכלכלית נפסקה ב37 עם פרוץ המאורעות ופרסום הספר הלבן. 
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נעצרה התפתחות העיר, ונמל תל אביב הופקע על ידי הצבא הבריטי ושימש לשימושים צבאיים בלבד. ב-9 בספטמבר 1940, הפציצו מטוסים של חיל האוויר האיטלקי את תל אביב, וגרמו ל-112 הרוגים. כעבור שנה הופצצה העיר פעם נוספת.

מבחינה דמוגרפית בשנת 1922 היו 12,000 תושבים בתל אביב, בשנת 1931 היו 46,000 תושבים בתל אביב, בשנת 1946 היו 185,000 תושבים בתל אביב + 35,000 יהודים ביפו.
הסטוריה של הבית ברחוב גלבוע 3

משה אברבנל  איש מעשה עתיר פעלים שתרם רבות לת"א  ובנה את קולנוע עדן בהתאם לבקשתו של מאיר דיזנגוף.
בשנת 1928 יזם  את בניית ביתו הפרטי בגלבוע 3 כמבנה חד קומתי עם שתי דירות.
בתאריך 28/8/1928 הגישו משה אברבנל ואדריכל יוסף מינור בקשה לבניית קומה אחת בשטח 226 מ"ר (40%) במגרש בשטח 564 מ"ר בתוספת שטח נוסף 34.7 מ"ר למרפסות.

 בשנת  1935 כנראה שבעקבות הגאות הכלכלית החליט לבנות עוד שתי למבנה.
בתאריך 16/1/1935 הוציאה המחלקה הטכנית בעיריית ת"א רישיון מס' 17 לבניית קומות ב' ג' - 2 דירות בכל קומה ועל הגג סככה.

בתאריך 5/7/1942 מחלקת הכספים בעיריית ת"א הוציאה טופס הודעה על העברת נדל"ן להעברת שליש הבניין לג'ורגיה חמיס, שליש לשם טוב חמיס ושליש לחלפצי אליהו.
לאחר  שמכר את הבית  המשיך אברבנל  להחזיק בדמי מפתח דירה בקומת קרקע עבורו  ודירה בקומה ב' (3) עבור ביתו וילדיה. משה אברבנל התגורר בבית עד ליום מותו.

ג'ורגיה ושם טוב חמיס הם סבי וסבתי. עד לשנת 1952 מועד עלייתם ארצה מעירק גבה עבורם חברם אליהו חלפצי שכר דירה מהדיירים שהתגוררו בדמי מפתח במבנה.

שם טוב, סבי, היה יצואן הטכסטיל והעורות הגדול בעירק. הוא נהג לבקר כל שנה בארץ ולקבל טיפול רפואי לאולקוס שלו בבית חולים הדסה. מישראל המשיך לנופש בסוריה או לבנון. במהלך הביקורים שלו נהג לקנות מגרשים ובתים בת"א.
תמונת סבי וסבתי עם דודי אברהם שגר בשנות החמישים בדירת גג בבניין










אדריכל הגלבוע 3 הוא יוסף מינור מורו היה  אלכסנדר ברוולד האדריכל של בניין הטכניון ומיסד הפקולטה לאדריכלות בו, היה מיוצריו הבולטים של הסגנון "המזרחי הים תיכוני עברי" שהתבסס על אדריכלות האיסלם והבניה המקומית, ועל עקרונות שלמד בברלין. הוא שילב בתוכניותיו אלמנטים מזרחיים ומערביים, קשתות  מחודדות, כיפות, מגדל ומגדלים, גדרות אבן מחוררות, קירות עבים שומרי חום ומחזירי קרירות, חצר מרכזית וחדרים סביבה, ברוולד התנגד לכל חיקוי של עתיקות, והשתמש במילון צורות מזרחיות, אך בעיבוד חדשני: חלונות מקומרים, חלונות עגולים קטנים, מרפסות תלויות בריתמוס, ותומכות מרפסות שהוצגו באופן סכמטי – גיאומטרי. ברוולד שילב מוטיבים מתרבויות שונות ב"סגנון ארצישראלי מקומי" וניסה ליצור הרמוניה בין אלמנטים מערביים, אירופאים לבין מזרח תיכוניים

בדרכו האדריכלית של ברוולד הלך יוסף מינור שנפגש איתו  בברלין וקבל את הצעתו להשתקע בת"א אליה הגיע בשנת 1923. מינור תכנן את בית ביאליק, בית אברבנל, בית מאיר געצל שפירא בסימטה פלונית 7 , מונטיפיורי 22 , טרומפלדור 12 (נהרס) שדרות בן ציון 31 (נהרס)

יוסף מינור נולד ב 1885 במוסקבה, נפטר במהלך ביקור בארץ בשנת 1966
אביו היה פרופסור לנוירולוגיה, סבו כיהן כרב הראשי של מוסקבה. התקופה התל אביבית בחייו נמשכה עד סיום מלחמת העולם השניה. בתקופת המלחמת תכנן מבנים לצבא הבריטי ולאחר מכן עזב את הארץ לצרפת ועבד בצרפת שם היה פעיל עד מותו בזמן ביקור בארץ.

















.
















































הבית הצמוד לגלבוע 3 בפינת שינקין
















Monday, August 5, 2013

התישבות של קבוצות נוצריות בתל אביב מאז 1853


מפתח העניינים

                                                                                                      עמוד

1 – הקדמה..............................................................................  3

2 – הצגת נושא העבודה.............................................................  6

3 – סקירה הסטורית של האתרים והקבוצות......................................7

3.1 הר התקוה.............................................................................7

3.2 מודל פארם  model farm......................................................  8

3.3 המושבה האמריקאית...........................................................  9

3.4 בני כת ההיכל – Temple, הטמפלרים...................................... 11

4 - גבולות...............................................................................  13

5 - עמידה בקריטריונים של אתר מורשת......................................  15

5.2 קריטריון 3.......................................................................... 15

 5.2 קריטריון 4...........................................................................15 

5.3 קריטריון 6............................................................................18

6 – תמונות................................................................................19

8 – מקורות מידע .......................................................................27

  1 - הקדמה

בשנת 1516 נכבשה ארץ ישראל בידי העות'מאנים כחלק מהתפשטותה הטריטוריאלית של הממלכה. בסוף אותה מאה הגיעה האימפריה העות'מאנית לשיא תפארתה. אולם, דווקא בתקופת השיא של התפשטותה, החל מצבה הפנימי של האימפריה להתערער. היה זה תהליך התפוררות הדרגתי שנמשך כ- 300 שנה והסתיים בסוף מלחמת העולם הראשונה.

מאז כיבושה ע"י העות'מאנים במאה ה- 16 ועד סוף המאה ה- 18, הייתה א"י פרובינציה נידחת.
מסוף המאה ה - 18 עולה חשיבותן של ארצות המזרח התיכון בכלל וא"י בפרט בעיני מדינות אירופה.
הזיקה הדתית של הנוצרים לארץ הקודש התחזקה במשך המאה ה- 19 ומספר הצליינים, שהגיעו לארץ לביקור, עלה בהתמדה.

קבוצות נוצריות, שעסקו בחקלאות, הגיעו לארץ הקודש מאירופה וארצות הברית ההחל משנת 1852. 
 הם היו מעודכנים בחידושי המהפכה התעשייתית (תחילת המאה התשע עשרה), קדמו את הארץ, והיו נדבך חשוב להפיכת המדינה למודרנית.

כל הקבוצות התחילו כתנועות דתיות שאמורות להביא את המשיח ישו, אך מהר מאוד נאלצו להתמודד עם הקשים היום יומיים והמוטיב הדתי מסיונרי לא בא לידי ביטוי.
בעבודה זו אגדיר גבולות  במרחב העיר ת"א יפו, ואציג את ההסטוריה של הקבוצות באזור זה, את הקשר בין הקבוצות, את תרומתן ואת החשיבות התרבותית המקומית שלהם.

בעבודה זו אכרוך את האתרים כנושא שלם לשימור תוך הצגת הקשר בין המקומות. כל זאת בהתייחס לקריטריונים של אונסקו לאתר מורשת עולמי.
מדובר על מרחב הערים יפו ותל אביב החל משנת 1853  ועד סיום המנדט הבריטי והקמת המדינה תוך  איחוד יפו בעיר ת"א.
1853- הר התקוה,  1856- מודל פארם, 1866-המושבה האמריקאית, 1869- הגעת הטמפלרים.

ארץ ישראל היתה פרובינציה נדחת מאז כיבושה ע"י העות'מאנים במאה ה- 16 ועד מרד מוחמד עלי באמפריה העותומנית בשנת 1840.
שלטון מוחמד עלי בארץ ישראל קידם מאוד את האזור, נתן העדפה למיעוטים המדוכאים נוצרים ויהודים והוביל להסכמי הקפיטולציות.
פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869 אף היא תרמה לפיתוח המסחר באזור ועזרה לקידום ההתיישבות בארץ.

העת החדשה בארץ ישראל מתרחשת בתחילת המאה ה-19 לעומת אירופה שבא  השינוי החל באמצע המאה ה-17.

בא"י אוכלוסיה בת 300 אלף תושבים, בערים וישובים קטנים, בשתי הפרובינציות של האימפריה העות'מנית בפלך צידון ופלך דמשק. בירושלים ועזה 8 עד 10 אלף תושבים.
בערי המחוז צפת חברון ושכם, שלהן חשיבות הסטורית דתית ליהדות ולאיסלם, 5 עד 6 אלף תושבים.
בערים ההסטוריות טבריה, רמלה ויפו 2 עד 3 אלף תושבים.
בערים הקטנות חיפה, נצרת ובית לחם אלף עד אלף חמש מאות תושבים, ביישובים הקטנים והכפרים פחות מאלף תושבים.

ההתישבות  בתקופת השלטון העותומני בארץ התאפשרה בגלל הסכמי הקפיטולציות (Capitula כניעה תחת תנאים מסויימים) שנחתמו  עם טורקיה אחרי העזרה בדיכוי מרידת מוחמד עלי עם מדינות אירופה וארה"ב.  זה כלל מעמד אקס טריטוריאלי, אפשרות שפיטה של  אזרחיהם אצל הקונסול, מעורבות הקונסול בסכסוך משפטי מקומי,  פטור ממיסים מסויימים, והאפשרות לרכוש קרקע.

מספר היהודים גדל משנת 1800 פי ארבע עד לשנת 1880  ל27,000 איש  ועד 1914 הגיע

ל-85,000 איש.

החלוץ היהודי שהתחיל לשנות היה משה מונטיפיורי.  בניסיונותיו לעידוד פעילות יצרנית רצה להביא לשינוי בארץ בקרב היישוב הישן.
להפסיק להתפרנס רק מכספי החלוקה, לאמץ עבודת כפיים בחקלאות ובתעשיה, בהתאם לחידושי המהפכה התעשייתית.
בניסיונותיו לעידוד פעילות יצרנית הקים משה מונטפיורי בשנת 1854 בירושלים בית אריגה והביא אליו מאנגליה מומחים וציוד יקר.
בשנת 1855 משה מונטיפיורי הגיע לביקורו הרביעי בארץ כשבידו רשיון מסולטן עבד אל-מג'יד לקנות קרקע למטרות צדקה.
הוא קנה את הפרדס של הרב מרגוזה מיפו  (שכונת מונטיפיורי של ימנו). הרב יהודה הלוי מרגוזה, רבה של יפו, רכש בשנת 1853 פרדס ונטע בו אתרוגים כדי לספק עבודה לפועלים יהודים.
היו לו קשרים עם ההתיישבות האמריקאית השכנה. ולכן הזמין מכונת השקייה משוכללת מניו אינגלנד , והחכיר את הפרדס לגב' מיינור האמריקאית, שפתחה את הפרדס, עם פועלים יהודים, ושתלה אתרוגים.

גם משה מונטיפיורי מינה את הגב' קלורינדה מיינור לנהל את הפרדס רק עם פועלים יהודים.

מפעל נוסף שהקים מונטיפיורי בירושלים היה טחנת הרוח לטחינת קמח, שנועדה להתחרות בטחנות הערביות שבעיר.
ניסיון נוסף עשה מונטפיורי בתחום החקלאי. הוא עזר להתיישבותן של 15 משפחות יהודיות בפקיעין ו- 30 משפחות בטבריה. עוד ניסה להביא להקמת "חברה יהודית לעבודת האדמה בא"י". 

התחבורה שהשתפרה מאוד קדמה את פיתוח הארץ. בשנת 1869 נסללה דרך מיפו לירושלים. בשנת 1892 התחיל לפעול קו הרכבת יפו ירושלים.

גזירות ורדיפות יהודי מזרח אירופה והמאבק על כינון מדינת הלאום במרכז ומערב אירופה,  גרמו להתגברות ההגירה היהודית. האירועים הבולטים בהקשר זה הם: "הסופות בנגב" בשנת 1881, "חוקי מאי" ב-1882 וגירוש יהודי מוסקבה ב-1890.

ב-1884 נערכה ועידת קטוביץ. ב-1897נערך הקונגרס הציוני העולמי שבו הוקמה ההסתדרות הציונית.

השלטונות הטורקים זיהו כבר בנובמבר 1882 גל עלייה יהודית לארץ ישראל.

 הם פעלו לצמצם את אפשרויות הכניסה לארץ. העלייה התחדשה שוב ב-890, כאשר ממשלת רוסיה העניקה אישור רשמי לפעילות של תנועת "חובבי ציון". ב-1891 גורשו יהודי מוסקבה. מצב קשה זה הגביר את העלייה מרוסיה.

העלייה הראשונה החלה בשנת 1882, עלו כ40 אלף יהודים מרוסיה, פולין, ורומניה לא"י, במסגרות העלייה הראשונה נמשכה עד שנת 1903, כ21 שנים.

רוב העולים התיישבו בערים. חלקם התפרנסו ממסחר ומלאכה. בירושלים היה היישוב היהודי הגדול ומוסדות חינוך ותרבות שתרמו לחיזוק השכלה ותודעה לאומית.

בראשית שנת 1883 היו  בארץ שישה יישובים חקלאיים יהודים.

פתח תקוה הוקמה ב-1878 על ידי אנשי היישוב הישן מירושלים ועולים מהונגריה. אך בשל קשיים רבים היא נעזבה. בשנת 1883 היא הוקמה מחדש על ידי אנשי העלייה הראשונה.

לאחר שהקמת המושבות הראשונות נתקלה בקשיים רבים  הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד נרתם להעניק סיוע כלכלי למושבות החדשות. בהתחלה עזר הברון רוטשילד לראשון לציון, ואחר-כך גם לראש-פינה ולזכרון-יעקב.

בשנות קיום ההתפתחויות הדרמתיות הללו, בעת החדשה של ארץ ישראל, נכנסו הקבוצות הנוצריות לישראל ולמרחב העיר ת"א יפו.

הראשונה היתה הגב' מיינור בהר התקוה (אזור בית ספר שבח בצפון שכונת מונטיפיורי)
בשנת 1853. בשנת 1856 הגיע לארץ א.א אייזקס והקים את החווה לדוגמה בין דרך מנחם בגין לרחוב החשמל.
בשנת  1866 הגיע אדמס ליפו והקים עם קבוצתו את המושבה האמריקאית שמיקומה היה בשכונת פלורנטין של היום לעיר יפו, ברחוב אוארבך ורחוב בר הופמן.
בשנת 1869 הגיעו הטמפלרים. הם הקימו את השכונה העירונית ביפו, חלקה בבתי המושבה האמריקאית. בשנת 1871 הקימו את המושבה השלישית שלהם שרונה.

בשנת 1871 קנו מהכנסיה הרוסית כ500 דונם אדמה ממזרח צפון ליפו. בשנת 1902 הקימו, גם בשטח זה,שכונה חדשה ביפו מול הקיימת וילהלמה.

  2 – הצגת נושא העבודה

הפיכת אתרי ההתיישבות הקבוצות הנוצריות בת"א יפו כנושא שלם לשימור, כל זאת בהתייחס לקריטריונים של אונסקו לאתר מורשת עולמי.
בהקשר הבינלאומי אין ייחוד לנושא, אירופה ואמריקה הקדימו את ארץ הקודש בשנים רבות ולא נעשו כאן דברים מקוריים. גם בהקשר הלאומי אין ייחוד מכיוון שקבוצות דתיות, כולל אותן קבוצות, הגיעו גם לערים אחרות כולל  לעיר חשובה יותר מבחינתם, עיר הקודש, ירושלים. יפו היתה התחנה הראשונה ליד הנמל. הדרכים היו משובשות ומסוכנות, כך שההתישבות ביפו וקרבתה היתה אילוץ עבור הקבוצות הראשונות שהגיעו.
הטמפלרים הגיעו מאוחר יותר שמצב התחבורה והבטחון האישי בארץ השתפר והיו מצויידים ומאורגנים היטב, עובדה שאפשרה להם להתיישב בכל רחבי הארץ. מסיבה זו להתיישבות שלהם בת"א יפו אין ייחוד אדריכלי לעומת שאר היישובים שלהם בארץ.

קנה המידה יהיה  בדיקת הנושא להגשה לאונסקו כאתר מורשת עירוני.

הקריטריונים הרלוונטים לנושא של אונסקו אינם מתקיימים כולם,  אנתח זאת ואציג את הייחודיות בהקשר המקומי.

קריטריון 3 – מהווה עדות ייחודית , או לפחות יוצאת דופן למסורת תרבותית, או לתרבות חייה או נכחדת.

קריטריון 4 - האתר הוא דוגמה יוצאת דופן מן הכלל לסוג של בניין, או מכלול אדריכלי

קריטריון 6 – האתר בעל קשר ישיר או מוחשי לאירוע או למסורות חיות, רעיונות אמונות, בעלי ערך אוניברסלי בינלאומי יוצא מן הכלל

מועצת ארגון אונסק"ו הכריזה בשנת 2003 על "העיר הלבנה" בת"א כאתר מורשת עולמית, בזכות ריכוז של מאות מבנים בסגנון האדריכלות הבינלאומית במרכז העיר. ההכרזה הפכה את ת"א יפו לעיר בעלת ערך תרבותי אדריכלי עולמי.  בהתאם לרוח ההכרזה ולהפיכת ת"א יפו למוקד תיירות בינלאומי משוקמים מספר אתרים שקשורים לעבודה זו: מודל פארם, מבנים במושבה האמריקאית גרמנית, שרונה, ומבנים נוספים ששרדו שבהם התגוררו המתיישבים בעבר. בעבודה זו אכרוך את האתרים כנושא שלם לשימור תוך הצגת הקשר בין המקומות. כל זאת בהתייחס לקריטריונים של אונסקו לאתר מורשת עולמי.

בנובמבר 2011  פורסמו המלצות אונסקו  לשימור נופים אורבניים היסטוריים ותורגמו לעברית ע"י הוועד הישראלי לאונסקו.
בפתיחת ההקדמה נאמר  "בהתחשב בכך שאיזורים עירוניים היסטוריים מבטאים את העושר והמגוון של המורשת התרבותית המשותפת של האנושות, שהינה עדות חשובה לפעילות האנושית ולשאיפותיה במהלך מאות השנים בכל חלקי העולם" .
בסעיף 4 במבוא נאמר "במהלך חמישים השנים האחרונות, שימור המורשת העירונית מתגלה כתחום חשוב בעיצוב מדיניות ציבורית ברחבי העולם. שמטרתה לשמר ערכים משותפים ולהפיק תועלת ממורשת ההסטורית..
 עם זאת, המעבר ממתן דגש בעיקר על מונומנטים אדריכליים אל הכרה רחבה יותר בחשיבותם של תהליכים חברתיים, כלכליים ותרבותיים בשימור מרקמים של ערכים ארבנים, בתוספת המגמה להתאים את המדיניות הקיימת וליצור כלים חדשים שבאמצעותם ניתן לטפל בחזון הזה, שטרם מימש את מלוא הפוטנציאל הטמון בו".
עבודה זו מתחברת עם ההמלצות ותציג נושא שמתאים לחזון ולרוח ההכרזה.

3 - סקירה הסטורית של האתרים והקבוצות

3.1 הר התקוה
בשנת 1842 הכומר האמריקאי מילר מהעיר פילדלפיה הזהיר כי העולם עומד להחרב בשנה הקרובה. ועדכן את התחזית ל- 25 באוקטובר 1844 . בין המאמינים שלא התייאשו היתה גברת קלורינדה מיינור, אלמנה ואשת מעשה. היא הגיעה למסקנה כי היא חייבת להכין את הקרקע ליום הדין בארץ הקודש. בשנת 1849 היא הגיעה עם בן לוויה לביקור ראשון ופגישה עם יהודי מומר בשם יוחנן משולם שהיה הבעלים של מלון בירושלים ואחוזה בכפר ארטאס בהרי חברון.

בשנת 1853 חזרה לארץ, לארטס, עם בנה צ'רלי וקבוצת  בעלי מלאכה וחקלאים שהאמינו כי בואם מסמל את שובם של היהודים ואחרהם יגיע ישו לארץ הקודש. היישוב בארטס לא צלח. ואז הקימה את היישוב הר התקווה. המיקום המדוייק  הוא בחלק הצפוני של שכונת מונטיפיורי, באזור בית ספר שבח. מצפון לפרדס, שרכש הרב של יפו יהודה הלוי מרגוזה, כדי ליצור מקום עבודה עבור יהודים. הגבי מיינור היתה ביחסים טובים עם הרב והגיע איתו להסכם עיבוד הפרדס ושתילת אתרוגים עם פועלים יהודים בפיקוחה. שנתיים אחרי הקמת הר התקווה, לאחר שלא הצליחו, נמכר הפרדס למונטיפיורי שגם הוא היה ביחסים טובים עם הגברת מיינור.

בשנת 1855 מתה גברת מיינור ובנה נתמנה ראש המושבה. בשנת 1857 ביקר מונטיפיורי במושבה הנוצרית והעסיקם בפרדס שרכש מהרב מרגוזה, עם המשך התחייבות להעסיק פועלים יהודים.

בשנת 1858 התנפל שבט בדואי על ביתו של המתישב ואלטר דיקסון פצעוהו קשה, אנסו את אשתו, הרגו את חתנו פרידריק גרוסטיינבק (השם שונה לאחר לסטיינבק) ושדדו את רכושם. זה היה סוף היישוב. המעשה התפרסם בארה"ב וחברי סנט דרשו פעולת תגמול ואיימו לשלוח ספינות מלחמה לחופי יפו. בעקבות כך תלו הטורקים כמה מהרוצחים.

3.2 מודל פארם  model farm
בשנת 1856 רכש הכומר אלפרד אייזקס מלסטר קרקע מעובדת בשטח של 36 דונמים. הוא ייצג קבוצה שהתארגנה באנגליה ושאפה להקים במקום "משק לדוגמה" ("Model Farm"), שיוכל להניב להם רווחים כלכליים מחקלאות, לצד פעילות מיסיונרית שתתקיים בו. כעבור חודשים ספורים הגיע למקום פול אייזק הרשון, יהודי מומר שפיתח את המקום, חפר באר ובנה בניין מרשים בראש הגבעה, עם קירות עבים מאבני כורכר, חדרים עם קמרונות משני צידי ציר מעבר מרכזי. בחווה נטעו עצי הדר, רימון, תמר, אגס, ואפרסק. מיקום החווה בין דרך פתח-תקווה לרחוב החשמל.

ב-1869 מסר הרשון את הניהול לחברה ירושלמית, וזו מינתה את יעקב סקינגר, גרמני תושב יפו, לתפקיד מנהל המשק. בתוך מספר שנים נתגלעו חילוקי דעות בין החברה לבין הקבוצה האנגלית, והן הסתכסכו ביניהן. המשק החל לצבור הפסדים, וב-1900 נמכר למשפחת רוק, משפחה ערבית-נוצרית מיפו. התורכים הפכו את המבנה לתחנת משמר על דרך יפו שכם, לאחר מלחמת העולם הראשונה ישב במבנה הצבא הבריטי. 

ב-1922 התארגנה קבוצה בשם "ועד קוני פרדס מודל פארם" בראשותו של יוסף רוקח, במטרה לרכוש את הקרקעות ולהקים בה שכונה עברית, בפאתי העיר תל אביב. הם רכשו את הקרקעות ממשפחת רוק, בתוספת שטחים נוספים, וקראו לשכונה שהקימו רמת השרון. היא כוללת את הרחובות מקווה ישראל, החשמל, לבונטין וברזילי, וגבולותיה הם הרחובות יהודה הלוי והרכבת מצפון, דרך מנחם בגין מדרום וממזרח, ורחוב אלנבי ממערב.

חברת החשמל רכשה חלק מהשטח והקימה את המפעל הראשון להספקת חשמל לעיר העברית. מייסדה פנחס רוטנברג גר בבית האבן של החווה. נכון לזמן כתיבת העבודה, חברת החשמל משמרת את מגדל המים, בית האבן ותחנת הכח הראשונה בארץ.

3.3 המושבה האמריקאית
ב-22 בספטמבר 1866, הגיעה לחוף יפו קבוצה בת 156 איכרים בספינת מפרשים אמריקאית בשם "נלי צ'יפין" עם נגרים, נפחים, סוחרים ובעלי מלאכה שונים ממדינת מיין שבארצות הברית. המתיישבים הביאו עמם אספקה מלאה של רהיטים, כלי בית, זרעים, כלים חקלאיים וכל חלקי מבני העץ בסגנון שהיה אופייני לניו אינגלנד, אותם הרכיבו מחדש במושבה, כמיטב מסורת הבנייה במדינת מיין ארה"ב. פרנסתם של תושבי המושבה האמריקאית התבססה בעיקר על ענף החקלאות.

בראשם עמד כומר, שחקן לשעבר, בשם ג'ורג' אדמס, אשר שכנע את בני קהילתו כי התיישבותם בארץ תכשיר את הקרקע לשיבת היהודים לארץ ישראל, דבר, שעל פי חזונו, יחזיר את ישו ויביא את הגאולה.

אדמס עצמו סייר שנה קודם לכן בארץ יחד עם אחד מבני הקהילה, כדי למצוא מקום מתאים להתיישבות. הם בחרו בפרדס מוזנח שעמד על גבעה צפונית לחומות יפו על הדרך לשכם, ובסיועו של סגן הקונסול האמריקני בארץ - יהודי מומר בשם הרמן לוונטל - חתמו על חוזה הרכישה. לוונטל קיבל את פני הבאים בנמל יפו, אך בישר להם כי רכישת האדמה לא התבצעה בסופו של דבר, משום שלא הצליח להשיג רישיון ("פירמן") עות'מאני לרישום הקרקע על שם נתינים זרים. החבורה המאוכזבת הקימה בינתיים מחנה זמני על חוף הים, אליו הועבר המטען הרב שפורק מהספינה. הפריקה בנמל יפו בוצעה עם סירות שהגיעו לספינה שחנתה מעבר לסלעי החוף, והמתיישבים החדשים חוו את הגנבות והעימותים עם הספנים היפואים. לרוע המזל, המחנה הוקם על קברים נטולי מצבות של נספים ממגפת כולירה שפקדה את יפו שנה קודם לכן, ולכן רבים מהם חלו, ותשעה מהם, רובם ילדים, נפטרו תוך זמן קצר.

לוונטל הצליח בינתיים לרכוש חלקת אדמה סמוכה, אותה רשם על שם נתין עות'מאני כדי לעקוף את בעיית הרישיון הממשלתי. המושבה האמריקאית שוכנת בין שכונת פלורנטין היום לעיר יפו, ומשתרעת כיום על שני רחובות בלבד רחוב אוארבך ורחוב בר הופמן.

 המושבה הוקמה במתכונת של רחוב ראשי (היום רחוב אאורבך) ורחוב צולב (רחוב הופמן). עד סוף אוקטובר 1866 הוקמו עשרה בתים, ביניהם בית העם וחנות שנוהלה על ידי אדמס, שגם התגורר בה עד השלמת בניית ביתו. בחנות  אוחסן המטען הרב שהובא. הבתים כולם היו מעץ, ולרובם היו שתי קומות, בסגנון של בית קוטג' אמריקני שהיה מקובל במיין.

אי תפקודו ושתיינותו של המנהיג שכשל, קשיים ביורוקרטים עם השלטון הטורקי, סכסוכים אישיים בין המתיישבים, מחלות, מגפות, ויבול מועט הביאו במהרה את רוב המתיישבים לקשיים כלכליים, לחוסר מוטיבציה ולייאוש. מרבית המתיישבים שבו למולדתם בין השנים 1867-1868, ובהם אף אדמס עצמו.  גם החזרה למיין הייתה בעייתית, מוזס ס.ביץ מבעלי העיתון ניו יורק סאן תרם 1,500 דולר שאפשרו לשארית המתישבים לחזור דרך אלכסנדריה.

בשנת 1868 הייתה המושבה שוממה כמעט לחלוטין. שתי המשפחות היחידות שנשארו והצליחו בארץ הם משפחת קלארק ומשפחת רולה פלויד ששימש תקופה מסוימת כמנהל סוכנות התיירות הלונדונית המפורסמת תומס קוק ובנו בארץ ישראל. פלויד הביא מארה"ב מקצרה שנרתמה לשני סוסים והשכיר את שרותיו היעילים בקציר לערביי יפו. בשנת 1869 לאחר סיום סלילת הדרך מיפו לירושלים, רולה פלויד, שהביא עמו גם כרכרה מאמריקה, פתח סוכנות משגשת של תיירות והובלה. פלויד נשאר בביתו שברחוב הופמן 17 עד יום מותו. ביתו של פלויד שוחזר ע"י ד"ר ריד מ. הולמס, הסטוריון, צלם ומספר סיפורים ממיין, ובת זוגו ג‘ין ל. הולמס. בני הזוג הולמס רכשו את אחד מששת בתי הקולוניה ששרדו, בית פינתי ברחוב אאורבך 10. לבית כבר הוצא צו הריסה והוא ניצל ברגע האחרון בזכות השניים. בבית מרתף, שתי קומות ועליית גג, אחד משרידים בודדים לתעשיית הבתים המוכנים והמיוצאים שפרחה במיין. צוות של יעקב שאפר, מומחה שימור מרשות העתיקות, ניקה את המרתף, הוריד את הרעפים וגירד את הטיח החיצוני של הבית. הבית צופה מחדש, הקורות המקוריות, מעצים עתיקים ממיין חוזקו. במרתף אפשר לראות קורה מקורית וסמוכות שנבנו כהרכבה ללא שימוש במסמרים. דלתות, חלונות ותריסים שוחזרו במשך כמה חודשים על ידי נגר ישראלי בעל ניסיון בעבודה עם בתים של האמיש בארצות הברית. במהלך העבודות התגלו ראשי התיבות MTW חקוקים על אחת הקורות. על פי רישום הנוסעים על ה“נלי צ‘ייפין”, השם הזה יכול היה להיות שייך רק לאדם אחד – מרק ט. וונטוורת’, הסבא רבא של ריד הולמס, שעד לאותו רגע לא ידע שהוא משפץ בית שהיה שייך למשפחתו.
 

3.4 בני כת ההיכל – Temple, הטמפלרים
בני כת ההיכל – Temple, הטמפלרים . קבוצה דתית שצמחה בווירטמברג, גרמניה, מנהיגיה היו התיאולוגים כריסטוף הופמן וגיאורג דוד הרדג. הם בקשו לחזור אל האמונה הכנה, אל אהבת הזולת, אורח חיים פשוט וישר כמו הנוצרים הראשונים. מכיוון שנרדפו בגרמניה הקימו מושבות בהרי קאווקז ברוסיה. הקבוצה האמינה כי יישוב ארץ הקודש בישובים חקלאיים יצרנים שיקדמו גם את היהודים בארץ יקרבו את בואו של המשיח והקימה את השכונה בחיפה. הופמן נפרד מהרדג והגיע לגור עם מאמיניו ביפו בשנת 1869 והקים את המושבה השניה של הטמפלרים על אדמות המושבה האמריקאית ביפו.

בני הקבוצה הקימו שבעה ישובים בארץ. שלוש שכונות עירוניות: בשנת 1869 בחיפה וביפו בשנת 1873 בירושלים . ארבע מושבות כפריות: בשנת 1871 בשרונה בשנת 1902 בוילהלמה (כיום בני עטרות ליד העיר לוד), בשנת 1906בבית לחם הגלילית, בשנת 1907 בוולדהיים (כיום אלוני אבא). הטמפלרים שמרו על בדלנות לאומית ותרבותית ודברו גרמנית בדיאלקט שוואביש.

המושבה הגרמנית ביפו נוסדה בשנת 1869, השנה שבה הושלמה סלילת הדרך מיפו לירושלים. בהמשך בשנת 1871 הוקמה המושבה שרונה באדמות שנרכשו ברכס הכורכר בסמוך לפרדס מונטיפיורי. הטמפלרים המשיכו את השימוש בעגלות וכרכרות נוסעים רתומות לסוסים. בשנת 1875 החזיקו כארבעים עגלות וחברת "קוק" , חברת הנסיעות הגדולה חתמה עימם על חוזה להוביל את התיירות בארץ. כל יום יצאו שתי כרכרות אחת מיפו לירושלים והשניה מירושלים ליפו. רוב הנוסעים היו יהודים.

בשנת 1871 קנו מהפטריארכיה היוונית 500 דונם ממערב למוסררה .(איילון) כ5 ק"מ מצפון מזרח ליפו. האדמה חולקה ל14 חלקות למתישבים וארבע חלקות לצרכי ציבור. האדריכל תיאודור זנדל בנו של הרוקח תכנן כפר עם בתי אבן. בשנת 1873 נקנו אדמות נוספות והשטח הורחב לכ 1500 דונם.

בשנת 1874 פתחו בית מסחר גדול ביפו הקימו תחנת קמח ובתי מסחר בסגנון אירופאי למוצרי עץ וקמח. בשנת 1875 היו בעיר 220 טמפלרים ובכל הארץ כ750

בשנת 1881 היו במושבה הגרמנית ביפו  26 בתי מגורים - שמונה מהם בתי-עץ, והשאר מאבן. היא הוקפה בחומת אבן ונקבעו בה שני שערים שנסגרו בשעות הלילה. הטמפלרים פיתחו את מושבתם עד כי הפכה לאחד ממוקדי התיירות מהידועים בארץ-ישראל, וכללה שלושה בתי מלון ואת הסניף המרכזי של סוכנות הנסיעות "תומאס קוק"

הוקמו בשכונה מסעדה ומועדון לילה בשם לורנץ, נבנתה כנסיה, נטעו כרמים והוקם יקב שמכר יין לחו"ל. בתחילת המאה ה20 שרונה היתה המושבה המצליחה ביותר בין מושבות הטמפלרים.

בשנת 1890 הקים וגנר בשכונה בית חרושת גדול לייצור מנועים משאבות וכלים כבדים. המפעל היה נציג בית החרושת הגרמני הידוע ,DEUTZMOTOREN חברת וגנר היתה הראשונה שהתקינה מערכות ניקוז ואספקת מים בארץ ישראל וספקה את שירותיה בכל רצועת החוף ואף במצרים.

בגלל חוסר קרקעות במושבה הגרמנית ביפו החלו תושביה לרכוש נחלאות מדרום לשכונת נוה צדק. בתהליך הדרגתי משנת 1885  בשנת 1903 נוסדה שכונה קטנה בשכנות לשכונת נוה צדק, בין מסילת הברזל ובין הדרך אל יפו הקרובה, כיום בצד רחוב אילת. בשכונה זו גרו משפחות גרמניות אחדות שעסקו במסחר ובמלאכה ביפו. השכונה נקראה ולהאלה כשמו של גן העדן של האלים הגרמנים הקדמונים. בשכונה זו היה מעון הקונסוליה הגרמנית, ובקרבתו מסעדה ומועדון לילה (קפה לורנץ). השם ולהאלה היה ידוע בעיקר לגרמנים בעוד שרוב התושבים קראו לה "שכונת ואגנר".

במלחמת העולם הראשונה נרתם מפעל  וגנר למאמץ המלחמתי הגרמני טורקי. בבית החרושת יוצרו אמצעי לחימה לחילות התורכים והגרמנים שחנו בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1918 התקרבה אוניית מלחמה צרפתית "זאן דארק" לחופי יפו וירתה פגזים שהרסו את המפעל, בלי נזק לבתים הסמוכים אליו.

בשנת 1924 נוסד הבנק הטמפלרי ובשנת 1925 הכריז הנציב העליון על המושבה שרונה כמועצה מקומית. שרונה ותל אביב היו בוועדה משותפת לבניין ערים. בשנות המצוקה הכלכלית לאחר מלחמת העולם הראשונה מכרו תושבי שרונה אדמות ליהודים שנשארו כפופים לשרונה באדמותהם.

הלאומיות הגרמנית של הטמפלרים באה לידי ביטוי כבר במלחמת העולם הראשונה,  אז גרש אלנבי המושל הצבאי של ארץ ישראל ומצרים 670 עצורים גרמנים ממחנות מעצר במצרים  להמבורג. בתקופתו של הנציב סר הרברט סמואל רובם חזרו   לארץ.

עליית הנאצים לפני מלחמת העולם השניה חוללה מטמורפוזה שגרמה בסופו של דבר לחיסול מפעל ההתישבות הטמפלרי בארץ.  ד"ר בלקה מצא כי שליש מהטמפלרים היו חברים רשומים במפלגה הנאצית . פרופ' אלכס כרמל המוחזק כראש וראשון לחוקרי הקהילה הטמפלרית בארץ, אימץ את ממצאיו של ד"ר בלקה. שיעורם של חברי המפלגה הנאצית מכלל הקהילה בארץ היה פי תשע ויותר משיעורם במולדת האם. התמורה המהותית ביותר שחולל המשטר הנאצי בתנועה הטמפלרית נעוצה במהפך של מעבר מדתיות לפולחן הרייך והמרת האמונה בשיבת ציון כתנאי לגאולה המשיחית, בגזענות נאצית שדגלה בהשמדת העם היהודי. על כך שלמו הטמפלרים מחיר כבד, הם נאסרו במחנות הסגר,ראשהם נרצחו ע"י פעילי המחתרות. בסופה של מלחמת העולם השניה וכניעת גרמניה, הם  גורשו מהארץ לאוסטרליה והוכרחו למכור את אדמותיהם במחיר נמוך.

באופן מעשי אין עדויות לכך שהם פגעו פיזית ביישוב בארץ. הפעילות הצבאית שלהם היתה במסגרת השירות הצבאי בצבא הגרמני מחוץ לגבולות הארץ ובוצע משך שנים רבות, כולל במלחמת העולם הראשונה. כל זאת כמו כל האזרחים הגרמנים ששמרו על קשר עם "המולדת".

בשיחה בתאריך 26 במרץ 2012 עם אדר' ד"ר דני גולדמן, שחקר את ההתישבות הטמפלרית ומייעץ לצוות ההקמה של המוזיאון החדש, בנושא הנזק שגרמו הטמפלרים הנאצים, דעתו היא כדלקמן:

"שליש מהטמפלרים נרשמו למפלגה הנאצית חלקם התגייס לוורמכט, וזה בהמשך לכך שכל שנה הצעירים בגיל הגיוס נסעו להתגייס ושרתו בצבא הגרמני. אין הוכחות לכך שהנאצים הטמפלרים גרמו לנזק או פגעו ביישוב היהודי או בבריטים. כל האמירות בדבר הנזק אינן מבוססות".

4 - גבולות

מודל פארם – מפת האזור, מתוקנת ידנית ע"י ד"ר דני גולדמן, עם מיקום בניין האבן המשמש כיום את דירקטריון חברת החשמל



 


מתוך הספר שכונת מונטיפיורי / יעקב מרקל מפה משנת 1930 המראה את מיקומה של שרונה  ממערב  לנחל המוסררה (איילון ) ולכביש השחור (דרך בגין), שכונת מונטיפיורי גובלת בשרונה



תוכנית בנין עיר למזרח תל אביב משנת 1942, לקוח מהספר ההסטוריה של העיר ת"א – יעקב מרקל

 


5 - עמידה בקריטריונים של אתר מורשת

5.1 קריטריון 3 – מהווה עדות ייחודית , או לפחות יוצאת דופן למסורת תרבותית, או לתרבות חייה או נכחדת

מושג התרבות פותח לראשונה על ידי אנתרופולוגים בסוף המאה ה-19, כאשר ההגדרה הראשונה והמפורסמת ביותר ניתנה על ידי אדוארד טיילור. על פי טיילור, תרבות היא אותה שלמות מורכבת של ידע, אמונה, אומנות, מוסר, חוק, מנהגים וכל אותם הכישרונות וההרגלים שהאדם רוכש אותם בהיותו חלק מהחברה.

בהצגת האתרים כאתרי מורשת מדובר על הבאת השינוי שהביאה המהפכה התעשייתית לעולם המערבי אל ארץ ישראל.

הקבוצות הנוצריות שהגיעו היו מהראשונים בארץ שהובילו ליישום המהפכה התעשיתית בארץ תוך  שינוי בתפיסה הכלכלית מחקלאות למסחר, תיעוש החקלאות ורכישת מקצועות ומיומנויות חדשות שינוי במבנה החברתי. מחברה חקלאית לפועלי ייצור, בעלי מקצועות חופשיים ובורגנות זעירה .

הקבוצות הדתיות היוו נדבך חשוב לשינוי התרבותי בהחדרת השינויים שהביאה המהפכה התעשייתית לאזור זה.

5.2 קריטריון 4 - האתר הוא דוגמה יוצאת דופן מן הכלל לסוג של בניין, או מכלול אדריכלי

עד להגעת הטמפלרים עם מסורת של תכנון אדריכלי, הבניה באזור היתה  בהתאם ל"אסכולת הבנאים". בידיו של הבנאי הופקדה בניית הבית מתחילתו עד סופו, עם עזרת כל בני המשפחה. בתי מערה, בניה מאבן מקומית או מעפר, נדבכי היסוד מונחים ישירות על הסלע הטבעי, המשמש כריצפה. שימוש בחמרי בניה טבעיים זמינים: אבן, זרדים,סיד (בנייה נטולת עץ). בניה נמוכה עד 2 קומות בכפרי בית חד חללי בין 4 "מפלסים" .  קירוי בקמרונות, קורות ואבן. עיצוב פנים בגומחות ופרטי ריהוט קבועים. הבית הכפרי המסורתי הוא חד חללי בגובה 5 מטר, מרובע 8 כפול 8 מטר. בבית התבצעו כל הפעילויות כולל עיבוד ואחסנה ושינה של האדם ומשק הבהמות שלו. טכנולוגית הבניה: קירות אבן דו שכבתיים בעובי כמטר. זאת כדי למנוע חדירת רטיבות. אבן מקומית מסותתת. ברווח ייצקו מסות של דבש שכלל תערובת של אבני לקט וחומרי מליטה. לבית פתח יחיד במזרח ופנים הבית מכוסי טיח סיד. באזור ההר כיפות וקמרונות מאבן מקומית ואבובי חרס. באזור חברון קירוי על גבי קורות אבן.

הבית הכפרי עירוני הוא "בית ליוון" תחום ב-3 קירות ופתוח בחזית לכל רוחבו, מעליו קשת או קורות עץ הנושאות את משקלו

באירופה וארה"ב המהפכה התעשייתית מביאה את ההתקדמות המשמעותית בבניין ותעשיה

1851 נבנה לתערוכה הבינלאומית מבנה Crystal palace בהייד פארק לונדון

1830 ואילך Baloon Framing בניה יבשה מודולרית מעץ בארצות הברית,(מתוך הרצאתה של ד"ר קרן מיטרני ):

בשנת 1836 ייצור תעשייתי של קורות פלדה, נמתחות ובעלות התנגדות ללחץ בניגוד לברזל היצוק
המיישבים החדשם בארץ מביאים חומרי בניה מתועשים, הם בעלי ידע בטכנולוגיות בניה מודרניות, מביאים את האדריכלות והתכנון לארץ ומשנים את הנוף.

המתיישבים החדשים במושבה האמריקאית  הביאו עמם בשנת 1866 רהיטים, כלי בית, זרעים, כלים חקלאיים עצים לבנייה מיערות מיין, חלונות, דלתות, ברזלים למתיחת גדרות, פחיות צבע ירוק כהה שבו היה נהוג לצבוע תריסים בניו אינגלנד, אריחי רצפה מעץ, שרף לאיטום גגות, מסמרים, מלט, לבנים לבניית ארובות ואפילו קירות, כולם בסגנון שהיה אופייני לניו אינגלנד. אותם הם הרכיבו מחדש.

 במושבה מיושמת מיטב מסורת הבניה במדינת מיין ארה"ב. פרנסתם של תושבי המושבה האמריקאית התבססה בעיקר על ענף החקלאות.

בתחילת המאה ה20 שרונה היתה המושבה המצליחה ביותר בין מושבות הטמפלרים בארץ אספקת המים לבתים נעשתה בצינורות והשכונה פרחה בגינון פרחים ועצים. התכנון היה של תושב שרונה אדריכל הנוף יוהאן למלה. הרחובות טואטאו ע"י עובדים ערבים. מים זרמו בצנרת אספקה וניקוז. היה שימוש בדישון והוכנסו זנים חדשים של צמחים.

עם המצאת צמנט פורטלנד, במאה התשע עשרה, החל השימוש בטיח המוכר לנו כיום הראשונים שהשתמשו בו בארץ היו הטמפלרים.

מפעל  "וילאנד" מהווה ציון דרך חשוב בהתפתחות התעשיית המלט ומוצריו בארץ. המפעל ייבא מלט מהיידלברג בגרמניה. בתחילת המאה ה 20 התקין וילאנד מדחס הדראולי שבאמצעותו ייצר מרצפות מלט בצבעים ודוגמאות שונות. בשנת 1903 ייצר המפעל רק רעפי מלט, בשנת 1906 החל לייצר חומרי בניה וצינורות מלט.

זהו חידוש משמעותי בקנה מידה מקומי.

5.3 קריטריון 6 – האתר בעל קשר ישיר או מוחשי לאירוע או למסורות חיות, רעיונות אמונות, בעלי ערך אוניברסלי בינלאומי יוצא מן הכלל

מהמאה ה-19, חדירת המעצמות לארץ הקודש, באה לידי ביטוי כחדירה של אנגליה הפרוטסטנטית ובעקבותיה מגיעים מעצמות נוספות.

אדיקות דתית זו  באה לידי ביטוי בשני מישורים: א) מחקרי רציונאליים. הגעת חוקרים וחופרים שונים לחקור את ארץ הקודש. ב) תפישת העולם. ימות המשיח בפתח יש לעשות הכנה לקראת האדוונט השני (בואו השני של ישו) המסורת אומרת שהאדוונט השני יתרחש בהר הזיתים  המשיח יופיע. (לכן כאשר עומדים בהר הזיתים מדברים על יום הדין ושובו השני של ישו. מבססים זאת על פי הנבואה של זכריה בפרק י"ד המתאר את ביאת המשיח).

במאה ה-19 הגיעו לא"י עולי רגל מכל העדות. קבוצה אחת הייתה ה"מילנייריסטים" המתיישבים בארץ ומצפים לחזרתו של ישו. (על קבוצה זו נמנו אנשי המושבה האמריקאית והטמפלרים). בין ה"מילנייריסטים" היו כאלה שראו ביהודים כמי שקשורים בבואו של המשיח (כמו הקונסול הבריטי ג'יימס פין)  והיו כאלה שלא ראו ביהודים כמי שקשורים בבואו של המשיח (כמו הטמפלרים).

קבוצה שנייה של עולי רגל היו ה"מיסיונרים" שביניהם היו רבים שהאמינו כי המשיח יבוא לאחר שהיהודים יתנצרו. בין שתי קבוצות אלו צומחים גם "מילנייריסטים-מיסיונרים"  אשר פעלו בארץ להקמת כל מיני מוסדות שסייעו להם בפעילותם כאן. קבוצות אלו הגיעו בעיקר מאנגליה, ארה"ב ופרוסיה. 

זוהי תופעה ייחודית במדינת הולדתו ופעילותו של ישו. ת"א יפו היתה תחנת ביניים בדרך למקומות הקדושים בירושלים ובגליל מכיוון שנתיב ההגעה לארץ הקודש היה דרך נמל יפו. לת"א יפו אין ייחודיות ארצית בגלל ההתישבות בערים אחרות. הייחודיות היא ברמה המקומית של העיר.

6 – תמונות


 וילהלמה מתוך הספר הו עיר הו אם / שלמה שבא



 



 

המושבה הגרמנית בחיפה בשנת 1875, מקור הרצאת ד"ר טליה מרגלית



ולדהיים – בית לחם הגלילית מקור הרצאת ד"ר טליה מרגלית

וילהלמה (בני עטרות), מקור הרצאת ד"ר טליה מרגלית

שכונת ואלהאלה, 1920, צילם פרנק שולטן , משמאל ביתו של הוגו וילאנד



מתוך ויקיפדיה המושבה האמריקאית גרמנית ביפו – בית עץ ממיין שעבר שחזור , בית תיאודור זנדל ברחוב אורבך 17, דוגמה לבית עץ מקורי למטה  בית אקלי נורטון






בית הקהילה הטמפלרית בירושלים



 



שרונה-היקב הטמפלרי שלימים ישמש כמחסן של משרד הביטחון, ינואר 2010


חיפה – בית אוליפנט

 מקורות מידע

בן שחר, פנחס. בתי יפו-ת"א מספרים.משרד הבטחון ההוצאה לאור, ת"א 1990

בן שחר, פנחס. כתות נוצריות ביפו. משרד הבטחון 1990

גולדברג, יוסי, שולה ודריך, עירית עמית-כהן. ת"א עיר גלויה-- סיור מבט וסיפור בפינותיה הנשכחות של העיר. נתניה: אחיאסף, 2009

 

דביר, אורי. נקודת חן ת"א יפו. הוצאת מודן ,1984

הולמס, ריד מ. הנחשונים. מוזיאון הארץ, 1985

וילנאי, זאב. ת"א הגדולה בערי ישראל.  אחיעבר, 1992

מן, ניר. שרונה בשנות המאבק מ 1939-1948. הוצאת יד בן צבי, 2009

ענר, זאב. סיפורי מושבות סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בארץ ישראל, משרד הבטחון, 1995

 

שבא, שלמה, הו עיר הו אם, קרן תל אביב לתרבות ולאמנות,1977

שביט,יעקב וביגר גדעון. ההסטוריה של העיר ת"א . חלק א' הוצאת רמות, אוניברסיטת ת"א, 2001

ד"ר דני גולדמן. ראיון שערכתי ותמונות שנכללות בעבודה

 

מקורות מידע אלקטרונים:

אזרצקי, מאוריסיו. רב היבטיים על ארץ ישראל http://mauricioeretzisrael.wordpress.com/

היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19 / הסוכנות היהודית

http://lib.cet.ac.il/pages/sub.asp?source=212

ויקיפדיה המושבה האמריקאית גרמנית ביפו